טרנס בתהליך - פרק 2 - טרנספוביה

מאת: אור מרוני

לפרק 1

חברה קרובה התקשרה אליי אתמול והזכירה לי איך לפני קצת יותר מעשור, שוחחנו בעצב על המגמה החדשה שפשטה במחוזות הבוצ'ים - בזו אחר זו, בוצ'יות התחילו להגדיר את עצמן כטרנסים. הרגשנו כמעט בגידה. כאילו, מה נסגר? למה כולן רוצות פתאום להפוך לבנים?

אתמול כשהיא הזכירה לי את האמירות שלי בנושא, יכולתי לומר לה, שזו לא נטישה של הלסביות שלי אלא חיבור אליי. שלא מדובר בתנועה או בתהליך קבוצתי, אלא בהכי אישי, בחיבור לצרכים האישיים העמוקים ביותר שלי.

הרגשנו בזמנו כעולם הולך ונעלם של לסביות שמגדירות את עצמן כנשים גבריות. הגדרה שהייתה נכונה גם בעבורי אז - כשלא העזתי להתחבר באמת למה שאני רוצה ולניסיון להגדיר באמת מה אני.

לא ניסינו לשוחח באמת עם הטרנסים שהיו שם. הם נחשבו לבוגדים, לנוטשים, תירצנו את הטרנספוביה שלנו בתחושת האובדן שחשנו מול כל מי "שערק" למחוזות הטרנס. אבל בתכלס, לא התקיים מצדנו שום דיאלוג איתם. היו שם רק כעס ועצב.

לפעמים ההגדרה העצמית שלנו נבנית ממה שאנחנו לא, אפילו יותר ממה שאנחנו כן. אני אישה מלידה, אבל אני לא אישה בתחושות או בראייה העצמית.

נזכרתי השבוע בי בכיתה ו' כשהשדיים החלו לנבוט ולבצבץ. אימא שלי לקחה אותי בחופש הגדול לקנות חזיות בבית רומנו, וכשהגעתי לבית הספר לא יכולתי להיכנס לכיתה. הרגשתי שכל העיניים מביטות בי ובחזה שצמח. המורה נאלצה לשוחח עם הכיתה לפני שהסכמתי להיכנס אליה, ולבקש שלא תהיה שום התייחסות לחזיה ולחזה שלי מצד התלמידים. את שנת הלימודים העברתי בידיים משולבות, מסתירות את החזה. שנאתי את מה שצמח בי.

לאורך השנים מעולם לא הרגשתי בנוח להסיר חולצה. גם לא בסקס. הדיסוננס בין איך שהרגשתי ובין הגוף היה בלתי נסבל. הדיסוננס הזה היה המחיר ששילמתי על ההחלטה שקיבלתי בגיל 18 לזנוח את חלום הניתוח לשינוי מגדרי - מה שאי אפשר לחלום ולהגשים הפך להדחקה ולריחוק ממי שהעזו להגשים אותו.

בפועל, חוויתי טרנספוביה מופנמת. טרנסים ריגשו אותי במובן של לראות את החלום שלי מתגשם אצלם ובמקביל, יצרו אצלי תחושת ריחוק וסוג של חוסר קבלה סטייל: מהממים, אבל לא בבית ספרי.

אנחנו תמיד מדברים על כך שההומופובים הגדולים ביותר הם הומואים מודחקים. הכמיהה מול הפחד וההדחקה, יוצרים בדיוק את זה. גם אצלי זה פעל בדיוק כך.

לאורך שנות העשרים והשלושים שלי חייתי בתל אביב ומסביבה. אנחנו אוהבים לדבר על הליברליות שיש בעיר הזו, אבל היו המון אירועים טרנספובים שחוויתי שם ושחיזקו את הניתוק האישי ואת הניסיון להסתיר את מה שאני.

באופן קבוע נתקלתי מצד אנשים זרים בשאלה: את בן או בת?

כשהשואלים היו ילדים קטנים, עניתי תמיד בחיוך: אני גם וגם, תלוי איזה יום היום.

אבל כשהשואלות (בעיקר שואלות) היו מפנות את השאלה בחיוך מלגלג או בצחוק רועם, הייתי עונה: ואת מטומטמת או סתם חסרת נימוס?

האגרסיביות שבתשובה הייתה משתיקה, אבל תמיד הרגשתי התכווצות בבטן תוך כדי, רצון לצאת למלחמה ובו זמנית להיעלם.

כל כך הרבה שנים של הדחקה ושל חוסר יכולת להכריע בעצמי בשאלה: אני בן או בת?

מה שעשה את השינוי אצלי פתאום במרץ 2023 היה תהליך של קבלה וסליחה עצמית שעברתי איתי. הפנמה אמתית של הפגיעות המיניות שנפגעתי מגברים ומנשים - כן, גם נשים יודעות לאנוס ויש גם נשים פדופיליות. ברגע שהבנתי שמותר לי להפסיק להימלט מפניי, מהמיניות שלי, מההגדרות האישיות שלי - באותה הרגע, בלי שום הכנה, הבנתי שאני הולך על תהליך של שינוי מגדרי.

לייתר דיוק, אני מנסה, אני בודק, אני מאפשר לעצמי להיות כל מה שאני, כולל הדבר המפחיד ההוא - טרנס.

ארבעה וחצי חודשים חלפו מאז, ובתהליך אני מאפשרת לעצמי להיות בכל רגע נתון מה שאני.

כששאלו אותי איך לפנות אליי? עניתי שזה לא משנה. זה באמת לא משנה. לא בינתיים. אני בעצמי עוד לא מדברת בזכר. לפעמים אני כותב כך, אבל הלדבר בקול רם בזכר מרגש ומפחיד בו זמנית. אז אני מאפשר לי ללכת לאט, בצעדים קטנטנים לעבר מה שיהיה לי נכון.

לפני שבוע נסענו דבי ואני לרכוש רכב. נסעתי עם זיפים (זה כבר פחות קשה לצאת אפילו לסביבות לא מוכרות כך). במשך שעתיים המוכר זיהה אותי כגבר. התנהלה שיחה על רכבים, יכולות שלהם ואני שמבין מאוד בכלי רכב - זרחתי. זה היה לעבור וזה היה כזה כיף.

אחרי שעתיים של שיחה הגיע מוכר שני שזיהה אותי כאישה. מאותו הרגע כל השיח השתנה. מדהים כמה הראייה מבחוץ פנימה משפיעה על השיח גם שלי (עדיין).

כשיצאתי עם השינוי שלי מהארון מול הקהילה הגאה של כפר ורדים ואז מול הקהילה הכללית של הכפר, קיבלתי תמיכה גורפת ונפלאה. יש לנו קהילה נהדרת פה. ועדיין, גם בה לעתים עולים קולות טרנספובים קשים.

המקרה האחרון היה השבוע, כשתושבת הכפר העלה בזעזוע פוסט שקורא "לא לאפשר לדרגיסטים להגיע לשעת סיפור עם ילדים, ולנענע מולם את האשכים שלהם."

בטקסט שלה שהועלה לקראת חצות היו כל כך הרבה בורות, שנאה ופחד. רכזת הקהילה הגאה בכפר ניסתה לכתוב ולהסביר לה, אבל לא היה עם מי לדבר. היא לא רצתה לשמוע אלא להשמיע את החושך. אז נכנסתי בה, לא כדי ללמד או להסביר, אלא כי מול השנאה אני יכולה רק להילחם, בזעם.

נכנסתי בה וזכרתי אותי חושב דברים דומים בעבר. החושך והבורות קיימים בכולנו. צריך לבחור להשתחרר מהם.

כשהגבתי רגשית בצורה טרנספובית, כלפי הלסביות של שנות האלפיים שבחרו בתהליך של שינוי מנשים לסביות לטרנסים - הייתי בטוח שאני הכי צודק בעולם. זו נטיה שלנו, לחשוב שאנחנו צודקים גם כשאנחנו לא. טעיתי אז, לא הבנתי, זה הפחיד מדי.

היום אני בהתמודדות יומיומית מול הפחד. סיימתי את הפרק הקודם באמירה שלא היה לי מושג כמה כוח צריך כדי להיות טרנס, עד שהפכתי לאחד כזה. העולם שלנו לא פשוט, יש בו כל כך הרבה דעות קדומות שלנו על אחרים ושל אחרים עלינו. חלק מאותם אחרים חשובים לנו מאוד והדעות שלהם מחזקות או פוגעות בנו משמעותית.

טרנספוביה, או כל שנאה כלפי האחר רק בשל היותו, מרעידות תמיד את הנשמה של מי שסופג את אותה השנאה. חייתי טרנספוביה מופנמת במשך שנים, חשתי טרנספוביה כלפי מי שהעזו לבצע את השינוי בעצמם, וחוויותי טרנספוביה שהופנתה אליי.

קשה להתמודד איתה, אבל ככל שאני מתחבר אליי, היכולת לעמוד מולה גדלה ומתחזקת. בסופו של דבר, צריך רק גפרור כדי לסלק את החושך.

פרק 1

#טרנס #טרנסגנדר

Ⓒ כל הזכויות שמורות לאור מרוני