בכלל הקודם דיברנו על להניח את האגו מחוץ לקשר וללמוד לבקש סליחה כשפוגעות/ים. מה שלא פחות חשוב הוא ללמוד מהטעויות שלנו, מהמריבות, מהמקומות בהם פגענו - ולא לחזור עליהם.
אנחנו שני/תי א/נשים בוגרים/ות שנמצאים/ות בקשר שמטרתו להיות קשר מעצים ובונה. לשם כך, אנחנו חייבים/ות ללמוד לקחת אחריות על מעשינו ולא לחזור על אותן הטעויות שוב ושוב.
אלא שזה לא עד כדי כך פשוט. כולנו מורכבים/ות מסך האירועים שחווינו בחיינו - הטובים והרעים. אלו יוצרים בנו דפוסי חשיבה ופעולה, שמטרתם לנסות למנוע מאתנו להיפגע שוב באותן הפגיעות שיצרו אותם.
הבעיה מתחילה, כשאנחנו מניחים/ות לאותם הדפוסים להיות פעילים בקשר שלנו. ומדובר בדפוסים שגורמים לנו לצרימות בקשר, לחוסר אמון ולפגיעות חוזרות בבן/ת הזוג.
כדי למנוע חזרה על אותה הפגיעה - אנחנו חייבים/ות להבין אותה לעומק. להבין מה יצר את ההתנהגות הפוגענית שלנו, לבדוק האם אנחנו זקוקים/ות לה בהווה ולזהות מה הטריגר שמפעיל אותה כיום. ברגע שאנחנו הופכות למודעים/ות לכל אלה - אנחנו יכולם/ות לשמוט את הצורך בשיחזור הדפוס ואנחנו יכולים/ות להיפטר מהחזרה על הפגיעה בבן/ת הזוג שאוהב/ת אותנו.
זה מתיש כמו שזה נשמע. אבל בשביל זוגיות טובה ובונה - צריך לעבוד קשה ולשפר את עצמנו לטובתה.
אי אפשר לפגוע שוב ושוב ושוב, ולחשוב שאפשר לצאת מזה בבקשת סליחה. זה עובד בפעם הראשונה - כשאת/ה עוד לא מבינ/ה שאת/ה פוגע/ת. אבל בפעם השנייה, השלישית והרביעית, כשאת/ה בוחר/ת לא לעבוד על מה שגורם לך לפגוע שוב ושוב - את/ה בעצם בוחר/ת לפגוע. ובמקרה כזה בקשת הסליחה שלך חסרת כל משמעות. אי אפשר להפוך את בן/ת הזוג לשק האגרוף של הדפוסים שלך.
הכללים הקודמים היו קלים אל מול הכלל הזה, שדורש לקיחת אחריות מוחלטת שלך על הקשר. כי קשר מורכב משני אנשים שנותנים 100% מעצמם. ברגע שנותנים פחות - לא באמת משקיעים את כל מה שאפשר להשקיע. אז חבל על הזמן בעצם.
המחויבות של דבי ושלי זו כלפי זו, היא להקשיב, להפנים ובעיקר לעבוד אצל כל אחת מאתנו על מה שפוגע בזוגתה. אי אפשר לטעון "מעולם לא חזרנו על אותה הטעות פעמיים", אבל אפשר לדבר במונח המוחלט של: "אנחנו עושות הכול כדי לא לחזור על אותה הטעות שוב וכדי ללמוד מהפעם הראשונה בה פגענו איך לא לפגוע שוב". המחויבות הזו שלנו יוצרת אצל שתינו אמון מוחלט זו בזו. הנכונות לעבוד את המקומות שקשים לנו ושגורמים לנו להתפרץ על השנייה - יוצרים הקשבה מצד בת הזוג ונכונות להביא את הפגיעות.
אני בוטחת בדבי בחיי. אני יודעת שהיא לעולם לא תנצל אף אחת מהחולשות שלי כנגדי. אני יודעת שכפי שאני מחויבת לטובתה ולבטחונה - כך היא מחויבת לשלי. מהמקום הזה, אפשר להביא הכול לזוגיות, בצורה שקטה, בשיחה ולא בצעקות, באהבה ולא ממקום של הטחה, בבטחון.
לקיחת אחריות על הפגיעות שאנחנו פוגעות בבת/ן הזוג שלנו, הוא הכלל הקשה ביותר והמחייב ביותר. אבל הוא גם הכלל שמימושו הופך את הזוגיות לסיפור הצלחה. הוא המוסר השכל של כל הכללים הקודמים.
שני/תי א/נשים בוגרים/ות, בוחרים/ות לבנות להם/ן בית - זו/ה בנשמתה/ו של זו/ה. בית זקוק ליסודות חזקים, לקורות שיתמכו בו מבפנים, לקירות שיחצצו בין הפנים לחוץ, לחלונות שיאפשרו לנו להביט מהפנים החוצה ולדלת שתעניק לנו יום יום את הבחירה להיות בבית הזה או לצאת ממנו. וכשאנחנו מצליחות/ים לבנות את הבית הזה שלנו עם ובבת/ן הזוג שלנו - שווה להילחם עליו ולתת את הנשמה.
אם את/ה מרגיש/ה שהיית רוצה להגיע לסוג השיח הזה בזוגיות שלך אבל שאת/ה מתקשה, אני מזמינה אותך להתקשר אליי ולעבור איתי את המסע שיאפשר לך להגיע לזוגיות מהסוג הזה.
אור, 052-5634826
Comments