כולנו זקוקות/ים לבית. למקום הזה אליו אפשר לברוח כדי להסתתר ולנוח. כולנו זקוקות/ים למקום בו אין עוד צורך במסכות ובהעמדות פנים. לפעמים, לא מדובר במקום אלא באדם שיוצר לנו בהכלה שלו - בית. זה המקום הבטוח בו כל אחת/ד מאתנו יכול/ה להיות היא/הוא ב-100%.
הדרך למקום הזה קשה ורצופה בחוסר אמון. הרי כל החיים חיפשנו בדיוק את זה בכל מי שאהבנו, אז דווקא עכשיו הבית נמצא במי שעומד/ת מולנו?
הבית, הוא לא פונקציה של זמן או של בחינות. הבית שאנחנו מוצאים/ות באחר/ת הוא פונקציה של אמון, הכלה, תקשורת ונכונות לעבודה קשה. בית יכול להתקיים רק כששתיים/ניים יוצרים/ות להם/ן מתחם בו ניתן לדבר בלי להיתקל בציניות הרסנית, בזעם משתק או בשתיקה מכאיבה.
כל החיים אנחנו רגילות/ים לדבר בסגנון שמאשים את האחר/ת: "הכאבת לי, עשית לי, פגעת בי...". כדי ליצור בית אנחנו קודם כל חייבים/ות לשנות את סגנון השיח, מהאשמה - לשיתוף. "כואב לי" במקום "הכאבת לי". "עצוב לי, לבד לי, שורף לי..." במקום: "העצבת אותי, נטשת אותי שרפת לי את הנשמה"
כשאנחנו מדברים/ות עלינו, אנחנו יכולים/ות ליצור אמפתיה אצל הצד השני. היא/הוא יכול/ה להקשיב בלי להצטרך להתגונן. כשניתן להקשיב - ניתן גם להכיל.
אלא שההכלה לא נעצרת כאן. את/ה יכול/ה להיות בטוח/ה שאם לך כואב, הרי שכואב גם למי שמולך. והתפקיד שלך הוא להביא את הכאב שלך, לקבל לו מענה ואז... להקשיב באותה הצורה לכאב של מי שאוהב/ת אותך.
כשאנחנו מקשיבות/ים שלא ממקום של להיות נאשמ/ת, אלא של להכיל - אנחנו יכולות/ים לשקף את הכאב של הפרטנר/ית שלנו בתשובה שאנחנו נותנות לו/ה. לדוגמה: אני מבינ/ה שכואב לך אחרי שאמרתי/עשיתי לך... ואני מצטער/ת שמה שאמרתי/עשיתי גרם לך לכאב. אני אוהב/ת אותך ולא רוצה להכאיב לך לעולם, ולכן אדאג בעתיד שלא לחזור על האמירה / המעשה הזו. למותר לציין, שההתחייבות שלא לחזור על אותה הפגיעה היא התחייבות מחייבת. הקפדה עליה תיצור אמון ותחושת בטחון אצל הפרטנר/ית.
אחד הדברים שאנחנו לא אומרות/ים בהכלה זו המילה "אבל". אבל היא מילה שמתרצת את הפגיעה שפגענו מקודם. כשאנחנו אומרות/ים: אני נורא מצטער/ת שפגעתי אבל בלה בלה בלה... מה שנשאר מכל מה שאמרנו זה מה שאמרנו אחרי ה"אבל".
אנחנו משתמשות/ים ב"אבל", כדי לתת לגיטימציה לאמירה / התנהגות פוגענית שלנו במי שאנחנו אוהבים/ות. המילה אבל מסירה מעלינו את האחריות לפגיעה שפגענו.
ניתן להעניק בית לצד השני, רק כשלוקחים אחריות מוחלטת על ההתנהגות הפוגענית שלנו ועושים הכול כדי להפסיקה לאלתר. לא רלוונטי מה גרם לנו לפגוע - רלוונטי שפגענו.
אני בטוחה שהאמירה הזו מקוממת אתכן/ם ולכן אסביר: ברגע שאנחנו נפגעות/ים, מוטלת עלינו האחריות לעצור את החיים ולהביא את הפגיעה שלנו בשיחה אל בת/ן הזוג. אם במקום זאת, פעלנו ממקום של כעס, כאב ואפילו נקמנות, ופגענו בבת/ן הזוג - הרי שעכשיו יש כאב אחר על השולחן - הכאב שאנחנו גרמנו. העובדה שגרמנו אותו בגלל שפגעו בנו קודם – לא רלוונטית. אנחנו לא במשחק בארגז חול של ילדים בגן. אנחנו מנסים/ות ליצור זוגיות בריאה.
זוגיות בריאה לעולם לא יכולה להתקיים על בסיס של פגיעה - נקמה. זה הבסיס להרס של זוגיות ולא לבנייתה.
אם אנחנו רוצות/ים לטפל במה שפגע בנו קודם - זה עניין לשיחה אחרת. אבל עכשיו פגענו. אין הצדקה לפגיעה כנקמה בתוך זוגיות. העובדה שנפגענו בטעות, לא מעניקה לנו את הזכות לפגוע במזיד.
אם את/ה מרגיש/ה שהיית רוצה להגיע לסוג השיח הזה בזוגיות שלך אבל שאת/ה מתקשה, אני מזמין אותך להתקשר אליי ולעבור איתי את המסע שיאפשר לך להגיע לזוגיות מהסוג הזה.
אור, 052-5634826
Comments