הגיהינום והחיים אצל ניצולת הנובה.

קיבלתי את הטלפון מהמשפחה שלה יומיים אחרי הנובה. באותו הבוקר פיניתי את הלו"ז כדי לפגוש אותה. חיכיתי לה מחוץ לביתי, נרגש, חושש, מזועזע מהחדשות שהגיעו מהדרום, כשאין לי מושג במה אפגש.

הוריה הסיעו אותה אליי והיא יצאה מהמכונית קטנטונת ומבועתת.

ליוויתי אותה אליי לקליניקה וכשהיא התיישבה מולי הסתכלתי לראשונה אל עיניה.

אני מטפל בטראומה וראיתי את כול סוגי המבטים: את כאב הנאנסות, את הזעם והניתוק של הנשים בזנות, את הפחד של מי שבאו מגילוי עריות... ראיתי המון זוגות עיניים שהביטו אליי, אבל עיניים כעיניה לא ראיתי מעולם.

הגיהינום נשקף מהן. עיניים שראו את מה שלא ניתן לתאר במילים - במצב בו חייבים לדבר או שהגיהינום יתקבע במבט לעוד שנים ארוכות.

לאט היא התחילה לספר לי את הזוועות שהיא חוותה רק יומיים קודם. את המסיבה הנפלאה, את התחושה הרעה שהייתה לה שמשהו עומד לקרות... את הטילים, את המכוניות מלאות המחבלים... את הכדורים השורקים ואת הריצה המטורפת כדי לשרוד, להינצל.

היא תיארה לי את קולות האונס שהיו מסביבה - זעקות של נשים ושל גברים שנאנסו ונשרפו בחיים. את הרצים והרצות מסביבה שנופלים מהכדורים. את החברות שהיא ראתה נלקחות לשבי פצועות ומדממות.

את הריצה.

את האוויר הניחר.

את האימה.

את השלשול במכנסיים וההקאות מהפחד.

אותה סוחבת עוד שתי צעירות איתה ונלחמת על חייהן כמו על חייה.

את ההסתתרות מתחת לאדמה - מתחת לעץ שהציל שבעה אנשים בין שורשיו.

את הפרידה מהחיים בשעות בהן רעדה מפחד מתחתיו.

היא דיברה, היא בכתה, היא צעקה, היא שתקה, היא הייתה שם ואני איתה.

כשהיא יצאה מהמפגש הראשון, העיניים שלה היו מלאות בכאב, אבל הגיהינום התרחק מהן - האימה קיבלה מילים ויכלה לשחרר את אחיזתה.

במפגשים הבאים חזרנו להימלטות מהנובה, אבל הפעם מזווית שונה - היה לי חשוב לקבע בה את ההבנה שהיא לא הייתה שם רק קורבן - אלא שהיא הייתה הגיבורה שהצילה כמה צעירות אחרות יחד איתה.

בנוסף היה חיוני להזכיר לה שהחיים נמשכים. בנל"פ ישנו תהליך שבעזרתו מזכירים למטופל.ת את הטוב בחייו.ה על אף הטראומה. בעצם עוטפים את הטראומה בזכרונות טובים שקרו לפניה וגם אחריה. היכולת להזכיר שהיה טוב לפני ושיש טוב אחרי - מסייעת לנפגע.ת הטראומה להקטין קצת את הזוועה הזכורה - לטובת החיים.

במהלך הטיפול עבדנו על טראומות שקדמו לטראומת הנובה - טראומות קשות של פגיעות שהיא נפגעה. השחרור מהטראומות הקדומות שלה סייע לי לתת לה תקווה גם בהתמודדות עם הטראומה האיומה של הנובה.

המחבר בין כל הטראומות הייתה תחושת חוסר האונים שהיא הרגישה כשהן פגעו בחייה. התפקיד שלי היה לאפשר לה למצוא את הכוח שלה גם מול חוסר האונים הזמני שנכפה עליה.

אנחנו לא יכולים למנוע מקרים בהם אין לנו שליטה על מה שקורה - אנחנו יכולים לקחת שליטה על איך שאנחנו פועלים בתוך הסיטואציה הקשה הזו ובשיקום שלנו מהטראומה.

שיר, שהייתה בשנות העשרים המוקדמות שלה כשהגיעה אליי, הייתה נחושה לבחור בחיים. זה היה הכוח הכי גדול שלה.

הטיפול נמשך כתשעה חודשים - אל תוך המלחמה וההפגזות שהיו פה בצפון וערערו אותה מאוד. בשלב כלשהו נסעה למזרח הרחוק לחודשיים של לנשום שמחה שלא מאויימת במוות.

החזרה שוב אל ישראל ואל המלחמה לא הייתה קלה, אבל שיר בחרה לבנות מחדש את חייה כאישה חופשית גם פה, בביתה.

לקראת סופו של הטיפול חזרנו אל הנובה, אל ההימלטות, אל הפחד. היו טריגרים שחייבו את החזרה הזו, אבל הפעם עשינו משהו אחר.

מראש הסברתי לה מה אני מתכנן וקיבלתי את רשותה לזה.

בטיפול מוכוון טראומה לצד עיבוד הטראומה יש את הצורך להחזיר את הכוח למי שנפגע.ה מהטראומה. להזכיר את הערכים, את התקווה ואת הכוחות, ולנסות לזהות גם ברגעי האימה את אזורי החוזק.

עטפתי אותה בשמיכות ועשינו תהליך של לידה מחדש. כשהיא עטופה בשמיכה תיארתי לה את מה שהיה בשבעה באוקטובר. לקחתי אותה לשורשי העץ ותיארתי לה אותם כרחם ממנו היא תיוולד מחדש. תיארתי לה את האדמה כרחם שמייצר חיים, ואז דרשתי ממנה להילחם לצאת מהרחם כמו תינוק. נשענתי עליה והקשתי עליה לצאת מהשמיכה - קודם כל עם הראש. זה היה לה הכי חזק להיוולד מחדש. היא נזכרה למה היא נלחמה על החיים שלה שם והיא נלחמה עכשיו על הלידה מחדש.

אחר כך יצאנו החוצה והיא צרחה "אני חיה".

במפגשים שבאו אחרי המפגש הזה, היא תיארה כמה משמעותית הייתה לה הלידה מחדש. היא הרגישה מחויבות לחייה, לעובדה שניצלה כדי לחיות ולהגשים את עצמה.

שיר שסיימה את הטיפול הביטה אל עיניי בעיניים מלאות אהבה ותודה. לא היה שם פחד ולא גיהינום - הייתה שם נחישות והיה חיוך.

היום היא חיה את חייה ומגשימה את עצמה.